סוליטר (Solitaire) — אחת ממשחקי הקלפים הידועים ביותר לשחקן יחיד, המשלבת חוקים פשוטים עם מבנה לוגי עמוק. במהלך מאות שנות קיומו, עבר המשחק מלהיות בידור אריסטוקרטי להפוך לפנאי דיגיטלי, והפך לחלק מהתרבות היומיומית במדינות רבות. בניגוד לרוב משחקי הקלפים, סוליטר מיועד למשחק יחיד, שבו חשובות במיוחד תשומת הלב, הרצף והיכולת לחשוב כמה צעדים קדימה. הפופולריות שלו קשורה רבות לאוניברסליות שלו: די בחפיסת קלפים אחת כדי לקבל עיסוק שהוא גם רגוע וגם עשיר מבחינה אינטלקטואלית.
מקום מיוחד בהיסטוריה של סוליטר תופס Klondike — גרסה שהפכה עם הזמן כמעט לשם נרדף לכל המשחק. דווקא גרסה זו זכתה להכרה הרחבה ביותר הודות לשילוב המוצלח של לוגיקה ומקריות, וכן להפצתו הנרחבת בסביבה הדיגיטלית. סוליטר תפס מקום קבוע בתרבות: מסלונים ויקטוריאניים ועד יישומים סטנדרטיים במערכות הפעלה. הוא נתפס לא רק כמשחק, אלא כצורת מנוחה מאורגנת — דרך להתנתק, להתרכז ולהתרחק מהמולת העולם החיצון.
היסטוריית סוליטר
מקורות ושנים מוקדמות
מקורותיו המדויקים של סוליטר אינם ברורים, אך החוקרים מסכימים שמשחקי קלפים המבוססים על סידור — אבותיו של סוליטר — הופיעו באירופה לקראת סוף המאה ה־18. המקום הסביר ביותר להולדת סוליטר נחשב לצפון ולמרכז אירופה — בראש ובראשונה סקנדינביה, צרפת וגרמניה. מעניין שבחלק מהשפות נשמרו עקבות התפיסה המיסטית המוקדמת של סוליטר. כך למשל, במדינות סקנדינביה נקרא המשחק Kabale — מושאל מהמילה הצרפתית Cabale, מילה שנקשרה בסודות, קונספירציות ופרקטיקות מסתוריות. בתקופה שבה לעיתים קרובות נתפס סוליטר כסוג של ניחוש עתידות, שם כזה נראה מתאים למדי. ואכן, בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19 נתפס סוליטר לא רק כעיסוק מהנה, אלא גם כסוג של ניחוש: היה מקובל לחשוב שאם הסידור «הצליח» (כלומר כל הקלפים הונחו בסדר הנכון), המשאלה תתגשם.
אזכורים מתועדים ראשונים של סוליטר מתוארכים לשנות ה־80 של המאה ה־18: באנתולוגיית המשחקים הגרמנית Das neue Königliche L’Hombre-Spiel (1783) מופיעים תיאורים של סידורי קלפים בשם Patience ו־Cabale. לפי חוקר המשחקים דייוויד פרלט (David Parlett), בשלב מוקדם התקיימה גרסה של סוליטר לשני משתתפים — כל אחד סידר את השילוב שלו, והתחרו ביניהם במהירות. אולם, גרסת השחקן היחיד זכתה במהרה לפופולריות רבה בהרבה, כעיסוק רגוע ומרוכז יותר.
התפשטות באירופה
בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19 החל סוליטר להיות אופנתי בחצרות ובסלונים. בצרפת של תקופת לואי ה־15 (Louis XV) הפכו סידורי הקלפים לבידור אהוב בקרב האצולה. זמן קצר לאחר מכן התפשט העניין בסוליטר גם באנגליה: השימוש הראשון במילה Patience באנגלית תועד בשנת 1801, ועד שנות ה־20 של המאה ה־19 כבר היה המשחק מוכר היטב בחברה הבריטית. על כך מעידה, בין השאר, מכתבה של הארייט לווסון־גאוור (Harriet Leveson-Gower), שנשאה את התואר רוזנת גראנוויל, מתוארך לשנת 1822.
בערך באותו זמן הופיעו גם אזכורים ספרותיים ראשונים של סוליטר ברוסיה. כבר בשנת 1826 יצא לאור במוסקבה ספר עם כותרת אופיינית: «אוסף סידורי קלפים הידועים בשם גרנד־פאסיאנסים, מוקדש ברצון רב לכל האנשים העסוקים». עובדה זו מעידה שהמשחק היה מוכר בקרב האריסטוקרטיה הרוסית לפחות מתחילת שנות ה־20 של המאה ה־19.
בהדרגה איבד סוליטר את אופיו הניחושי הבלעדי והפך למשחק לוגי, נגיש לקהל רחב של חובבי קלפים.
העידן הוויקטוריאני והאוספים הראשונים
תור הזהב האמיתי של הפופולריות של סוליטר הגיע באמצע ובמחצית השנייה של המאה ה־19. בתקופה זו הופיעו באירופה ובארצות הברית אוספים רבים עם תיאורים של סידורי קלפים. אחד מהפרסומים המוקדמים והבולטים, שהשפיע על התפשטות סוליטר, היה ספרה של האריסטוקרטית הבריטית ליידי אדלייד קאדוגן (Adelaide Cadogan). ספרה «Illustrated Games of Patience» («משחקי סוליטר מאוירים») פורסם לראשונה בסביבות 1870 וכלל 25 סוגי סוליטר. הספר זכה להצלחה רבה ויצא לאור מחדש פעמים רבות — עד ששמה של קאדוגן הפך באנגליה לשם נרדף לכל אוסף של סוליטרים.
לאחר ליידי קאדוגן הגיעו מחברים נוספים: האמריקאית אדנה צ’ייני (Ednah Cheney) פרסמה את ספרה על סוליטר זמן קצר לאחר שנות ה־70 של המאה ה־19, ובשנות ה־90 של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 הופיעו אוספים נרחבים מאת בריטיות כמו מרי אליזבת ויטמור־ג’ונס (Mary Elizabeth Whitmore Jones), א. ד’אורס (E. D’Orse) ואחרות, שתיעדו מאות סידורים שונים. באנגליה הוויקטוריאנית הפך סוליטר לתחביב אופנתי, במיוחד בקרב נשים — חידת הקלפים האיטית התאימה לרוח התקופה.
בעידן זה הופיעו גרסאות חדשות של סוליטר, ורבים מהסידורים הקלאסיים קיבלו שמות שהתייחסו לדמויות ולאירועים היסטוריים מוכרים. כך, ידועה האגדה שלפיה נפוליאון בונפרטה (Napoléon Bonaparte) בילה את זמנו בגלות באי סנט הלנה במשחקי סוליטר. על שמו נקראו סידורים פופולריים כמו «Napoleon at St. Helena» ו־«Napoleon’s Square» — אף שיש לכך מעט הוכחות היסטוריות. עם זאת, עצם הופעת שמות כאלה מעידה על המקום שתפס סוליטר בחיי התרבות של המאה ה־19.
הופעתו של Klondike
בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 הופיעה גרסה שהפכה לימים לסוליטר המפורסם ביותר בעולם — משחק Klondike. מקורו של סידור זה לוט בערפל. השם מתייחס בבירור לאזור Klondike בצפון־מערב קנדה, שהתפרסם בזכות הבהלה לזהב בשנים 1896–1899. לפי אחת הגרסאות, מחפשי זהב בזמן הבהלה המציאו את סידור הקלפים של סוליטר כדי להעביר את הלילות הארוכים באזור הקוטב בציפייה למזל. מסופר שכורי הזהב במכרות תמיד נשאו עמם חפיסת קלפים, ובלילות שבהם שמרו על הזהב שהפיקו, שיחקו סוליטר כדי לא להירדם. גרסה רומנטית זו התקבעה עמוק בפולקלור התרבותי. לדוגמה, הסופר ג’ק לונדון (Jack London) תיאר באחד מסיפוריו על הצפון כיצד כורי Klondike העבירו את הערבים במשחק סוליטר: «שורטי, שקוע בייאוש קודר, שיחק סוליטר». עם זאת, אין עדויות מתועדות ישירות הקושרות את הופעת המשחק ל־Klondike.
חוקרים מציינים רק שהפרסומים הראשונים של כללי הסידור הזה מתוארכים לתחילת המאה ה־20. כך, במהדורת «Hoyle’s Games» משנת 1907 מוזכר משחק בשם «Seven-Card Klondike» — שהוא למעשה סוליטר Klondike הקלאסי, שבו 7 עמודות נפרסות עם מספר קלפים עולה. מעניין שבאותו ספר משנת 1907 הופיע גם סוג אחר, מורכב יותר, של משחק קלפים מהמר בשם Klondike — שבפועל היה המשחק הידוע כיום בשם Canfield. הבלבול בשמות נמשך כמה שנים, עד שלבסוף התבססה הטרמינולוגיה המודרנית.
בכללי המשחקים האמריקאיים משנת 1913 כבר הוגדרו המונחים בצורה ברורה: Klondike — זהו סוליטר עם סידור בשבעה עמודות והעברת קלפים בסדר יורד, בעוד ש־Canfield הפך לשם של משחק נפרד שהתבסס על אותו סוג מהמר. ומה מקור השם Canfield? גם כאן יש סיפור מעניין: ריצ’רד אלברט קנפילד (Richard Albert Canfield), בעל בית קזינו מפורסם בארצות הברית, הציע ללקוחותיו משחק סוליטר מהמר, שבו אפשר היה לקנות חפיסת קלפים ב־50 דולר ולקבל 5 דולר על כל סדר שהושלם — משחק זה קיבל את השם Canfield.
מאוחר יותר באנגליה השתמשו בטעות בשם Canfield כדי לתאר את Klondike עצמו, מה שגרם לבלבול. אך עם הזמן התבססה הטרמינולוגיה בשתי המדינות: Klondike — הוא הסוליטר הקלאסי, הידוע בארצות הברית בשם Solitaire ובבריטניה בשם Patience, ואילו Canfield — משחק אחר, מורכב יותר.
גאוגרפיית הפופולריות והאבולוציה
במחצית הראשונה של המאה ה־20 התפשט סוליטר Klondike בהיקף רחב — הן דרך אוספים מודפסים והן בזכות מסורת בעל־פה מבוססת. המשחק לא דרש דבר מלבד חפיסת קלפים, ולכן התקבל בכל מקום — מצפון אמריקה ועד רוסיה. במסורת הרוסית קיבל Klondike את השם «קוסינקה» — כפי שמספרת האגדה, בשל הדמיון הסכמטי של פריסת הקלפים לצורת משולש של מטפחת ראש. כנראה שם זה התקבע בשימוש במחצית הראשונה של המאה ה־20, כאשר המילה המקורית הייתה לא מובנת, והמשחק כבר היה מוכר דרך ספרות מתורגמת (יש אף דעות שסיפוריו של ג’ק לונדון תרמו להיכרות הקוראים דוברי הרוסית עם סוליטר Klondike).
כללי Klondike עברו מדור לדור וכמעט שלא השתנו: פריסה של 28 קלפים ב־7 עמודות, מטרה — לאסוף את כל הסדרות בסדר עולה ב־4 תאים בסיסיים ריקים, תוך העברת קלפים על השולחן בסדר יורד עם חילופי צבעים. השינויים נגעו רק לפרטים — למשל, האם הותר לעבור על החפיסה מספר פעמים, האם לחלק קלף אחד או שלושה, וכדומה. מעניין שהמצב הקלאסי נחשב בתחילה לחלוקה בשלושה קלפים (שדרש יותר סבלנות ונחשב קשה יותר), אך בכללים מסוימים של המאה ה־20 כבר נכלל מצב פשוט יותר של חלוקה בקלף אחד, שהגדיל את סיכויי ההצלחה.
עיצובו וצורתו של המשחק השתנו עם הזמן גם במובן האמנותי. באוספים ויקטוריאניים של קלפים לסוליטר ניתן היה למצוא חפיסות מוקטנות או מעמדים אלגנטיים לפריסה, ובאמצע המאה ה־20 הופיע אף לוח מיוחד לסוליטרים («Chastleton Patience Board», שהומצא בידי אותה מרי ויטמור־ג’ונס), שאיפשר לשחק תוך כדי תנועה או בנסיעה. אולם הפשטות של סוליטר היא שתרמה לפופולריות ההמונית שלו — לא נדרשו אביזרים מיוחדים או רכיבים יקרים. מיליוני אנשים במדינות שונות שיחקו סוליטר Klondike — בבית, בנסיעה, בחופשה — ועם הזמן הוא הפך לחלק מהחיים היומיומיים.
העידן הדיגיטלי
הבום העולמי האמיתי של הפופולריות של סוליטר Klondike התרחש עם כניסת המחשבים. בשנות ה־80, כאשר מחשבים אישיים וממשקים גרפיים החלו לצבור פופולריות, שמו המפתחים לב למשחקי קלפים קלאסיים ליישום על המסך. אחד ממשחקי הסוליטר הממוחשבים הראשונים היה תוכנה עבור מחשבי Atari 8־ביט (שפורסמה ב־1981) בשם הפשוט «Solitaire», שיישמה בדיוק את Klondike. בשנת 1984 פרסם החובב מייקל א. קסטיל (Michael A. Casteel) גרסה של Klondike למחשבי Apple Macintosh. המשחק הופץ במודל shareware ועודכן באופן קבוע.
אבל הרגע המכריע היה החלטתה של חברת Microsoft לכלול את סוליטר בערכה הסטנדרטית של Windows. בשנת 1988 פיתח המתמחה ב־Microsoft ווס צ’רי (Wes Cherry) גרסה אלקטרונית של Klondike במהלך התמחותו — בתחילה כתרגיל ואמצעי להסתגלות המשתמשים לשימוש בעכבר. באותה תקופה הייתה רעיון הגרירה־ושחרור חדש, והמשחק התגלה כמדריך מצוין למיומנות זו. עיצוב הקלפים החדש הוטל על האמנית סוזן קאר (Susan Kare). בשנת 1990 הופיע סוליטר תחת השם «Solitaire» במערכת ההפעלה Windows 3.0 — ומאותו רגע החל מסעו המנצח של Klondike ברחבי העולם. המשחק כבש מיד את הפופולריות: לדברי נציגי Microsoft, כעבור כמה שנים הוא הפך ליישום הנפוץ ביותר ב־Windows — ועקף אפילו את מעבדי התמלילים.
מיליוני עובדים במשרדים ברחבי העולם בילו שעות בסידור קלפים וירטואליים תוך העמדת פנים שהם עובדים. עם הזמן הדבר אף עורר דאגה מצד הנהלות: ידוע מקרה שבו בשנת 2006 ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג (Michael Bloomberg) פיטר עובד לאחר שנתפס משחק סוליטר במחשב העבודה.
עם זאת, הרעיון המקורי היה הפוך — להגדיל את היעילות באמצעות לימוד שימוש בעכבר, אך התוצאה הייתה פרדוקס משעשע. למרות זאת, הפופולריות של סוליטר רק הלכה וגברה. סוליטר ממוחשב נכלל בכל גרסאות Windows שלאחר מכן (3.1, 95, 98, 2000 וכן הלאה) והפך בפועל לכרטיס הביקור של מערכת ההפעלה. כאשר בשנת 2012 ניסתה Microsoft להסיר את הסוליטר המובנה מ־Windows 8, עורר הדבר גל של מחאות משתמשים, והמשחק הוחזר במהרה. בשנת 2015, לציון 25 שנה ליצירתו, ארגנה Microsoft אפילו טורניר עולמי בסוליטר בקרב משתמשי Windows.
עד היום שבר סוליטר דיגיטלי אינספור שיאים. «סוליטר» (כיום חלק מ־Microsoft Solitaire Collection) מנה עד יום הולדתו ה־30 יותר מ־35 מיליון שחקנים חודשיים ברחבי העולם, והיה זמין ב־65 שפות ביותר מ־200 מדינות. לפי נתוני 2020, נשחקים מדי יום יותר מ־100 מיליון משחקים — מספר עצום המשקף את האהבה העממית האמיתית למשחק. בשנת 2019 הוכנס Microsoft Solitaire להיכל התהילה של משחקי הווידאו (World Video Game Hall of Fame) כאחד ממשחקי המחשב החשובים ביותר בהיסטוריה. כך התפתח סוליטר, שנולד כעיסוק קלפים איטי לפני כמה מאות שנים, לפנומן דיגיטלי עולמי, כשהוא נותר רלוונטי גם באלף החדש.
עובדות מעניינות על סוליטר
- שיאים ופרדוקסים מספריים. לא כל פריסת Klondike ניתנת לסיום מוצלח — בניגוד לחידות כמו FreeCell, שבהן כמעט כל המשחקים ניתנים לפתרון, כאן יש למקריות תפקיד משמעותי. מתמטיקאים חישבו שכ־80% בלבד מהחלוקות ניתנות לניצחון תאורטי (אם מיקומי כל הקלפים ידועים וללא מגבלות מהלכים). אחוז הניצחונות האמיתי במשחק לפי החוקים הסטנדרטיים נמוך אף יותר — שחקנים מנוסים מנצחים בכ־30–50% מהמשחקים, גם בשימוש באסטרטגיה ובכפתור ביטול. כך סוליטר מצדיק את שמו «סבלנות»: לפעמים אפילו משחק מושלם לא יביא לניצחון, ונותר רק להשלים עם הכישלון ולנסות שוב.
- סוליטר כתופעה משרדית. עם הופעת הגרסה הממוחשבת, זכה המשחק לתהילה מפוקפקת של «מחסל זמן עבודה». בשנות ה־90 נחשב סוליטר במחשבי עבודה לאמצעי הסחת דעת כה נפוץ, עד שכונה בבדיחה «Office Solitaire».
- משחק הסוליטר המהיר ביותר בהיסטוריה. ב־2 באוגוסט 1991 קבע הבריטי סטיבן טוויג (Stephen Twigge) שיא גינס, כשסיים משחק סוליטר בפורמט שולחני תוך 10 שניות בלבד. השיא הושג בשימוש בחפיסה סטנדרטית וכללי פריסה קלאסיים. הישג זה הוכר רשמית על ידי Guinness World Records כמשחק הסוליטר הידני המהיר ביותר אי־פעם, והוא נותר בלתי מנוצח יותר משלושים שנה. התוצאה מדגישה לא רק את הפופולריות של המשחק, אלא גם את האפשרות להפגין בו מהירות, מיומנות ותיאום יוצא דופן.
- הפנומן המתמטי של סוליטר. כמעט כל משחק סוליטר הוא ייחודי — הסיכוי לראות שתי פריסות זהות קטן כל כך עד שלמעשה אינו קיים. בחפיסה סטנדרטית של 52 קלפים קיימות קומבינציות שמספרן מתקרב ל־1 ואחריו 67 אפסים. אפילו אם כל 8 מיליארד תושבי כדור הארץ היו משחקים משחק סוליטר חדש בכל שנייה מאז ראשית הזמן, לא היה בכך די כדי למצות אפילו חלק זעיר מכל האפשרויות. לשם השוואה: גיל היקום הוא כ־13.8 מיליארד שנה, או בערך 435 טריליון שניות.
ההיסטוריה של סוליטר היא סיפורו של משחק שהצליח לשמור על רלוונטיותו, תוך שהוא עובר מסידורים ידניים למסך המחשב האישי. Klondike משלב פשטות חוקים עם אינסוף מצבים מגוונים, הדורשים מהשחקן מחשבה גמישה, זיכרון וכמובן סבלנות. הוא תופס מקום מיוחד בצומת שבין חידת לוגיקה למשחק מזל, תוך שהוא נותר נגיש לכל הגילאים והדורות.
בהקשר התרבותי, סוליטר איננו רק בידור: זהו מעין מדיטציה, זמן לבד עם עצמך. אין זה מקרה שתמונות של אדם המסדר קלפים מופיעות בספרות ובקולנוע — המשחק הפך למטאפורה של החלטות חיים שכל אחד מקבל לבד. מבחינה לוגית, סוליטר מפתח מיומנויות תכנון וקומבינציה, הדומות לאלה שמציבים שחמט או חידות, אך בצורה רגועה ואיטית יותר. בשנת 2019 הוכנס סוליטר להיכל התהילה של משחקי הווידאו, לצד משחקי ארקייד וירי אייקוניים. הכרה רשמית זו מדגישה: למרות השפע של בידור מודרני, משחק הקלפים הוותיק עדיין נותר קלאסיקה חיה.
לפני שמתחילים, כדאי להבין את הכללים — לא מטעמי פורמליות, אלא כדי לראות כיצד מאחורי מהלכים פשוטים מסתתרת מערכת סדורה. סוליטר אינו דורש חיפזון: הוא נבנה צעד אחר צעד, ומעניק לכל מהלך משמעות. זהו לא משחק מהירות, אלא משחק תשומת לב, סבלנות וחישוב. דווקא ריכוז פנימי זה הופך את סוליטר לייחודי — ומסביר מדוע הוא נותר רלוונטי גם לאחר מאות שנים.