שחמט הוא אחד המשחקים העתיקים והמוכרים ביותר בעולם. הדו-קרב האסטרטגי הזה בין שני יריבים עבר מאות שנים, התפתח לצד תרבויות שונות והפך לחלק ממורשתן הרוחנית. המשחק כבש מיליוני מעריצים ברחבי העולם והפך לסמל של עימות שכלי. ההיסטוריה של שחמט חשובה משום שהיא משקפת חילופי תרבות בין עמים והתפתחות רעיונות שהעשירו את המשחק במשך מאות שנים.
מאגדות חצר המלכות והארמונות ועד לטורנירים בינלאומיים — שחמט תמיד בלט מבין שאר משחקי הלוח בזכות עומקו וסגנונו הייחודי. הוא תפס מקום חשוב בתרבות העולמית — דמותו מופיעה בספרות ובאמנות, סצנות משחק מופיעות בקולנוע, ודו-קרבות בין אלופי עולם זוכים לתשומת לב דומה לגמרי ספורט. נעקוב אחר דרכה של המשחק המופלא הזה מראשיתו ועד ימינו, ונראה כיצד השתנו חוקיו ומראהו של «משחק המלכים» לאורך הדורות.
היסטוריה של שחמט
מקור ותקופה מוקדמת
מקורו של שחמט אפוף באגדות, אך רוב ההיסטוריונים מסכימים כי גרסה מוקדמת של המשחק הופיעה בצפון הודו בערך במאה השישית לספירה. הגרסה ההודית הקדומה נקראה «צ'טוראנה» (Caturaṅga), שפירושה בסנסקריט «ארבע מחלקות של הצבא». כל כלי סימל סוג אחר של כוח צבאי: הרגלים ייצגו את חיל הרגלים, הפרשים את חיל הפרשים, הפילים את חיל הפילים, והצריחים את המרכבות. שילוב ארבעת המרכיבים הללו הבדיל את צ'טוראנה ממשחקי לוח פשוטים יותר — לכל כלי היו תנועה ותפקיד ייחודיים, והמטרה הסופית הייתה להגן על הכלי המרכזי — אבי המלך העתידי.
אין אפשרות לדעת מי המציא את צ'טוראנה — דבר שאינו מפתיע לגבי תקופה עתיקה כל כך. עם זאת, באגדות הודיות מוזכר חכם חצר בשם סיסה בן דהיר (Sissa ben Dahir), שנחשב לממציא שחמט. לפי הסיפור, הוא העניק למלך את לוח השחמט הראשון וביקש פרס מוזר — גרגר חיטה אחד במשבצת הראשונה, והכפלה במספר הגרגרים בכל משבצת הבאה. כך נולדה «בעיית סיסה» («בעיית גרגרי החיטה על לוח השחמט»), המדגימה את כוח ההתקדמות הגיאומטרית: המספר הסופי של הגרגרים היה כה עצום עד שעלה על כל מאגרי החיטה בממלכה. אמנם הסיפור תועד לראשונה רק במאה ה־13, אך הוא מדגיש את היצירתיות והעומק המתמטי הקשורים לשחמט מאז ומתמיד.
מהודו התפשט המשחק לאימפריה הסאסאנית בפרס, שם נקרא «שטרנג'» (Šatranj) — מילה שמקורה במונח הסנסקריטי צ'טוראנה. השטרנג' הפך במהרה לבידור חצרות המלכות ולחלק מחיי התרבות של האצולה הפרסית. ביצירתו האפית של אבו אל־קאסם פירדוסי (Abu’l-Qāsim Firdawsī), «שאה נאמה» (شاهنامه — «ספר המלכים»), מופיעה אגדה על הופעת השחמט בחצרו של המלך ח'וסרו הראשון (Xosrōe). לפי הסיפור, מלך הודי שלח למלך הפרסי לוח שחמט כחידה ואתגר, והחכם בוזורגמהר פענח את כללי הכלים החדשים ובתגובה המציא את משחק הנארד — אבי שש־בש המודרני. אף שהאגדה אינה מבוססת היסטורית, היא ממחישה את הרושם העז שהותיר המשחק החדש.
עד המאה השביעית לספירה היה שחמט נפוץ בפרס, וחוקיו וכליו השתנו במידה ניכרת. נוספה דמות חדשה — הווזיר (שמובנו יועץ) — אבי המלכה המודרנית. אז היה הווזיר כלי חלש בהרבה: הוא היה רשאי לזוז משבצת אחת בלבד באלכסון, ודמה למעין יועץ סמלי. כלים אחרים היו מוגבלים אף הם. כך למשל, הפיל (שנקרא אלפיל) זז שתי משבצות באלכסון בקפיצה מעל המשבצת שבאמצע, דבר שהפך אותו לפחות גמיש מהפיל המודרני. מטרת המשחק בשטרנג' הייתה לשים «מט» לשאה (למלך) של היריב או לחשוף אותו בכך שכל שאר כליו נלקחו ממנו — מצב של «מלך עירום».
מהפרסים ירש המשחק גם את המונח «מט». הביטוי «שחמט» נגזר מהמילים הפרסיות «שאה מט» — שפירושן «המלך חסר אונים» או «המלך מובס». כך הכריזו הקדמונים על מצב שבו המלך הוכה ואין לו דרך להינצל. מכאן נולד הביטוי המוכר «שח־ומט», המציין כי המלך במבוי סתום. מעניין לציין כי המילה «שאה» («מלך») עצמה הולידה את שמו של המשחק בשפות אירופאיות רבות. כך, המונחים האנגלי chess והצרפתי échecs נובעים מהמילה הצרפתית העתיקה eschecs, שמקורה בערבית «שטרנג'», שמקורה בפרסית «שאה». אפילו בשם המשחק משתקף מסעו מן המזרח אל אירופה.
התפשטות ברחבי העולם
הכיבושים הערביים והקשרים המסחריים מילאו תפקיד מכריע בהתפשטות המהירה של שחמט מפרס מזרחה ומערבה. לאחר כיבוש פרס בידי הערבים בשנות ה־640 לספירה, נפוץ המשחק — אז תחת השם שטרנג' — ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. עד מהרה הפך השחמט לחלק בלתי נפרד מהחיים האינטלקטואליים של הח'ליפות — הוא נלמד לצד אסטרונומיה, מתמטיקה וספרות. כבר במאה התשיעית בבגדד הופיעו התיאורטיקנים הראשונים של השחמט, כגון אס-סולי (as-Suli) ואל-עדלי (al-Adli), שכתבו חיבורים על שטרנג' וניתחו פתיחות, טקטיקות ועקרונות משחק.
עד המאה העשירית היה השחמט מוכר היטב באירופה: הוא הגיע לשם דרך ספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) וסיציליה, שם התקבל בהתלהבות בחצרות המלכים. כמעט באותה תקופה הגיע השחמט גם לסקנדינביה הרחוקה — הוויקינגים הביאו אותו לשם, כפי שמעידים ממצאים ארכאולוגיים. אחד הגילויים המפורסמים ביותר הוא אוסף הכלים הידוע בשם «כלי לואיס» (Lewis Chessmen), שהתגלו באי לואיס שבסקוטלנד. כלים זעירים אלה, מהמאה ה־12, מגולפים משן של ניבת־ים וכוללים מלכים, מלכות, בישופים, לוחמים וחיילים בעלי הבעה גרוטסקית אופיינית. כלי לואיס מהווים עדות מרהיבה למקומו של השחמט בתרבות ימי הביניים האירופית ולסגנון האמנות של התקופה.
ככל שהשחמט התפשט, השתנו גם שמותיו בשפות השונות. בכתבים הלטיניים של ימי הביניים כונה המשחק לעיתים קרובות «משחק המלכים» (rex ludorum), כדי להדגיש את יוקרתו ואת קשרו למעמד השליט. בשפות העממיות התקבעו גרסאות שמקורן במילים «שאה» או «שאה מט», שהביעו את איום המלך. ברוסיה, למשל, נקלטה המילה «שחמט» מן המקורות הפרסיים־ערביים דרך שפות מתווכות אחרות.
מעניין לציין כי בכל תרבות נוצרו ייצוגים ייחודיים לכלים. במערב אירופה זוהה הפיל עם דמותו של הבישוף — ומכאן המילים האנגלית bishop והצרפתית fou («שוטה» או «מטורף»), משום שצורת הכלי נראתה כדמות חובשת מצנפת או כובע ליצנים. ברוסיה, לעומת זאת, ראו בדמות זו דמיון לפיל, ולכן נשמר השם המקורי מהמזרח. גם הצריח פורש בדרכים שונות — לעיתים כמרכבה ולעיתים כמצודה. ברוסיה של ימי הביניים אפילו עוצבו הצריחים בצורת ספינות קטנות, מסורת שנותרה בחלק מהערכות העתיקות עד המאה ה־20.
מאפיינים תרבותיים אלו ממחישים כיצד השחמט, שהתפשט ברחבי העולם, לא רק שמר על מבנהו הבסיסי אלא גם הועשר בפרטים מקומיים המשקפים את הדמיון ואת המסורת האמנותית של כל עם ועם.
בימי הביניים הפך השחמט לאחד מבידורי האצולה האהובים ביותר. המשחק נחשב לאמצעי לפיתוח שכל, חשיבה אסטרטגית ויכולת תכנון. מלכים רבים נטו חסד לשחמט: ידוע כי המלך האנגלי הנרי הראשון וצאצאיו אהבו את המשחק, וגם המלך הצרפתי לואי התשיעי (Louis IX, המכונה לואי הקדוש) היה שחקן נלהב. עם זאת, בשנת 1254 הוציא לואי צו שאסר זמנית על אנשי הדת לשחק שחמט — כנראה מחשש כי הם מקדישים לו זמן רב מדי על חשבון תפילותיהם. אך איסורים אלה לא הצליחו לבלום את התפשטות המשחק.
עד המאה ה־13 כבר היה השחמט מוכר כמעט בכל רחבי אירופה — מספרד וסקנדינביה ועד לאיים הבריטיים ולרוס. עדות מובהקת לפופולריות שלו היא כתב היד שהוזמן על ידי מלך קסטיליה אלפונסו העשירי (Alfonso X el Sabio) בשנת 1283. חיבור זה, הידוע בשם «ספר המשחקים» (Libro de los juegos), כלל פרקים נרחבים על שחמט — עם הסברים על כללי השטרנג', חידות ודוגמאות למשחקים. יצירה זו לא רק תיעדה את הידע של התקופה על משחקי לוח, אלא גם המחישה את מקומו המרכזי של השחמט בתרבות ימי הביניים באירופה.
הולדת הכללים המודרניים
במאה ה־15 עבר השחמט מהפכה של ממש בכללי המשחק, אשר עיצבה אותו בדמותו המודרנית. עד אז, במשך כל ימי הביניים, השתנו החוקים ממקום למקום, והמשחקים נטו להיות איטיים ואסטרטגיים מאוד. אך בערך בשנת 1475 (התאריך המדויק שנוי במחלוקת, אך רוב החוקרים מצביעים על סוף המאה ה־15), באיטליה או בספרד, החלו להשתמש בכללים חדשים שהפכו את המשחק למהיר ודינמי יותר.
השינוי המשמעותי ביותר היה הפיכת הכלי החלש יחסית — הווזיר — ל«מלכה» חזקה במיוחד. כעת קיבלה המלכה את תנועתה המודרנית: היא יכלה לנוע בכל כיוון לאורך שורה, עמודה או אלכסון, והפכה לכלי החזק ביותר על הלוח. גם הפיל השתנה: אם בעבר יכול היה לנוע רק בקפיצה של שתי משבצות באלכסון, כעת הורשה לנוע בכל מרחק באותו כיוון. השינויים הללו הפכו את המשחק למהיר ותוסס יותר, והמונח «שחמט המלכה המטורפת» נולד כדי לתאר את אופיו החדש.
במאות שלאחר מכן נוספו חידושים חשובים נוספים. כבר מהמאה ה־13 השתמשו באזורים מסוימים בכלל של תנועת שני צעדים ראשונים של הרגלי, אך רק במאה ה־16 הוא התקבל באופן אוניברסלי. באותה תקופה הוכנסו גם שני חוקים חשובים אחרים: הצרחה — מהלך כפול של המלך והצריח, שאפשר למלך להתחבא במהירות מאחורי הגנתו, ו«לקיחה על הדרך» (en passant) של רגלים. חוקים אלה התקבלו סופית רק בין המאות ה־17 וה־18.
לא כל הכללים התקבעו מיד. לדוגמה, האפשרות של רגלי להפוך למלכה עוררה מחלוקות — עד המאה ה־19 היו מקומות שראו בכך דבר לא הגיוני אם המלכה המקורית עדיין על הלוח. בהדרגה, כל החוקים אוחדו, והשחמט קיבל את צורתו הסופית כפי שאנו מכירים אותו כיום.
תפקיד חשוב באחידות הכללים מילאו הספרים הראשונים על שחמט. כבר בשנת 1497 פרסם הספרדי לואיס רמירס דה לוסנה (Luis Ramírez de Lucena) את החיבור «חזרה על האהבה ואמנות משחק השחמט» (Repetición de Amores y Arte de Ajedrez), שבו תיאר את הכללים המעודכנים והציג ניתוחים שיטתיים של פתיחות. במאה ה־16 הוציאו האיטלקי פדרו דמיאנו (Pedro Damiano) והכומר הספרדי רוי לופס דה סגורה (Ruy López de Segura) חיבורים חשובים נוספים. האחרון העניק את שמו לפתיחה קלאסית המוכרת עד היום — «פתיחת רוי לופס».
עד סוף המאה ה־16 עוצבו הכללים הסופיים של שחמט, והמשחק חדל להיות רק שעשוע של אצילים והפך לתחרות אינטלקטואלית של ממש. בערים אירופאיות החלו לקום מועדוני שחמט ובתי קפה שבהם נפגשו שחקנים כדי להתחרות ולהחליף רעיונות. אחד המרכזים המפורסמים היה «קפה דה לה רז'נס» (Café de la Régence) בפריז, שנפתח בשנות ה־1680 והפך למוקד של טובי השחקנים באירופה.
פרנסואה-אנדרה דניקן פילידור (François-André Danican Philidor), מאסטר צרפתי מהמאה ה־18, נודע לא רק כמוזיקאי אלא גם כאחד התיאורטיקנים הראשונים של השחמט. ספרו «ניתוח משחק השחמט» (Analyse du jeu des échecs, 1749) השפיע עמוקות על התפתחות תורת השחמט. בו כתב את אמרתו המפורסמת: «הרגלי הוא נשמת השחמט». רעיון זה שינה את ההבנה של המשחק והניח את היסודות לגישה העמדהית שהפכה מאוחר יותר לעיקרון המרכזי בתיאוריה.
עידן חדש בשחמט
במאה ה־19 הפך השחמט רשמית לתחום שבו משתלבים מדע ותחרות. בשנת 1851 נערך בלונדון הטורניר הבינלאומי הראשון, שבו זכה השחקן הגרמני אדולף אנדרסן (Adolf Anderssen). משחקו המפורסם נגד ליאונל קיזריצקי (Lionel Kieseritzky), שנודע כ«המשחק האלמותי», הפך לאגדה והדגים את סגנון התקופה — הקרבה והתקפה ישירה.
בשנת 1834, עוד לפני כן, ניצח הצרפתי לואי־שארל דה לה בורדונה (Louis-Charles de La Bourdonnais) את האירי אלכסנדר מקדונל (Alexander McDonnell) ונחשב אז לשחקן החזק בעולם. באמצע המאה ה־19 כבש הפנומן האמריקאי פול מורפי (Paul Morphy) את אירופה במשחקו המבריק ופתח עידן חדש בתולדות המשחק.
בשנת 1886 התקיים לראשונה טורניר רשמי על אליפות העולם, שבו הביס האוסטרי־הונגרי וילהלם שטייניץ (Wilhelm Steinitz) את הרוסי יוהנס צוקרטורט (Johannes Zukertort) והוכתר כאלוף העולם הראשון. הוא היה גם הראשון שניסח את עקרונות השיטה המדעית בשחמט.
במאה ה־20 הפך השחמט למוסד עולמי. בשנת 1924 נוסדה בפריז הפדרציה הבינלאומית לשחמט (FIDE — Fédération Internationale des Échecs), שאיחדה את החוקים וארגנה תחרויות בין־לאומיות. כיום מונה הארגון מעל 200 מדינות חברות ומוכר על ידי הוועד האולימפי הבין־לאומי. משנת 1927 נערכות האולימפיאדות בשחמט — תחרויות קבוצתיות בין מדינות העולם.
מאז שטייניץ הופיעו אלופי עולם רבים שהותירו חותם עמוק בתולדות השחמט — עמנואל לסקר (Emanuel Lasker), חוסה ראול קפבלנקה (José Raúl Capablanca), אלכסנדר אלכין (Alexander Alekhine), מיכאיל בוטביניק (Mikhail Botvinnik), בובי פישר (Bobby Fischer) וגרי קספרוב (Garry Kasparov). כל אחד מהם תרם בדרכו להבנת המשחק ולהפיכתו לתחום מדעי.
בעוד שבמאה ה־19 שלט סגנון רומנטי שהתבסס על הקרבות ישירים והקרבות הרואיים, שטייניץ היה הראשון שהציג גישה שיטתית — «בית הספר המדעי» — שלפיה הניצחון מושג על ידי הצטברות יתרונות קטנים בעמדה. בשנות ה־20 של המאה ה־20 הופיע הזרם ההיפרמודרני בראשות ארון נימצוביץ' (Aron Nimzowitsch) וריכרד רטי (Richard Réti), שהציע לשלוט במרכז הלוח בעזרת כלים רחוקים במקום לתפוס אותו ישירות.
השחמט הפך בהדרגה למעבדה לרעיונות. פרסומים תיאורטיים, ספרים וכתבי עת רבים חיזקו את מעמדו של המשחק כמרכיב קבוע בתרבות האינטלקטואלית העולמית.
בסוף המאה ה־20 חוללה מהפכת המחשבים שינוי נוסף. בשנת 1997 הביסה מחשב העל Deep Blue של חברת IBM את אלוף העולם גרי קספרוב (Garry Kasparov) בתחרות בת שישה משחקים. זה היה ציון דרך היסטורי שסימן את ראשיתו של עידן עימותי אדם־מכונה. מאז, ניתוח בעזרת מחשב הפך לחלק בלתי נפרד מהכשרתם של שחמטאים מקצועיים. על אף שתוכנות מחשב חזקות כיום מכל אדם, יופיו של המשחק האנושי לא נעלם.
להפך — הטכנולוגיה הפכה את השחמט לנגיש יותר מאי פעם. משנות ה־90 הפך המשחק המקוון לנפוץ בכל העולם, ובמאה ה־21 הוא זכה לתחייה הודות לסדרות ולשידורים חיים. בשנת 2020, בעקבות הסדרה «הגמביט של המלכה» (The Queen’s Gambit), זינקה הפופולריות של שחמט ברחבי העולם. לפי הערכות האו״ם, כשישה מאות מיליון בני אדם משחקים שחמט בקביעות — כ־8% מאוכלוסיית העולם.
עובדות מעניינות על שחמט
- המשחק הארוך ביותר. המשחק הארוך ביותר בתולדות שחמט נמשך 269 מסעים — בין איוואן ניקוליץ' (Ivan Nikolić) וגוראן ארסוביץ' (Goran Arsović) בבֶּלגרד בשנת 1989. הוא ארך יותר מ־20 שעות והסתיים בתיקו. כיום, בשל «כלל 50 המסעים», כמעט בלתי אפשרי לשבור את השיא הזה.
- המט המהיר ביותר. «מט הטיפש» (Fool’s Mate) הוא הניצחון המהיר ביותר האפשרי בשחמט — שתי מסעים בלבד. הוא מתרחש רק כאשר הלבן מבצע שגיאות חמורות כבר בפתיחה, ולכן נדיר מאוד במשחקי אמת.
- שחמט ותרבות. שחמט השפיע עמוקות על ספרות, קולנוע ואמנות. ספרו של לואיס קרול (Lewis Carroll) «מבעד למראה» (Through the Looking-Glass) מבוסס כולו על לוח שחמט: הדמות הראשית, אליס, מתקדמת ממשבצת למשבצת כְּפִיָּדָה עד שהיא נהפכת למלכה. בקולנוע, המשחק מופיע לעיתים כסמל לעימות בין שכל לרצון, כמו בסרטו של אינגמר ברגמן (Ingmar Bergman) «החותם השביעי» שבו האביר משחק נגד המוות, או ב«הארי פוטר» שבו מופיעה גרסת קסמים של המשחק. בשנת 2020 הביאה סדרת «הגמביט של המלכה» לעלייה חדה במכירות ערכות שחמט בכל רחבי העולם.
- גרסאות שונות. למשחק קיימות גרסאות רבות ברחבי העולם, שמקורן משותף. במזרח התיכון השתמר ה«שטרנג'» הקלאסי; בסין התפתח ה«שיאנגצ’י» (Xiangqi — שחמט סיני); ביפן — ה«שוגי» (Shōgi); ובהודו נוצרה גרסה לארבעה שחקנים בשם «צ'טוראג’י» (Chaturaji). במאה ה־20 שלטה «האסכולה הסובייטית», שהעמידה אלופי עולם רבים. בארמניה אף נלמד שחמט כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר היסודיים כדי לפתח חשיבה לוגית וריכוז.
- עידן האינטרנט. כיום האתר Chess.com הוא פלטפורמת השחמט הגדולה בעולם עם למעלה מ־140 מיליון משתמשים רשומים. האתר נרשם לראשונה בשנת 1995 והושק מחדש ב־2007 על ידי אריק אלבסט (Erik Allebest) וג'יי סברסון (Jay Severson). בשנת 2022 רכשה הפלטפורמה את קבוצת Play Magnus Group של אלוף העולם מגנוס קרלסן (Magnus Carlsen), הכוללת את האתרים Chess24 ו־Chessable, ובכך ביססה את מעמדה כמרכז של עולם השחמט הדיגיטלי.
מהשדות של הודו העתיקה ועד לפלטפורמות המקוונות של ימינו, שחמט הפך זה מכבר לחלק בלתי נפרד מהציוויליזציה האנושית. המשחק מאחד בתוכו את חכמת המזרח, רוח האבירות האירופית והחשיבה ההגיונית של העידן המודרני. שחמט הוא לא רק משחק או ספורט — הוא אמנות המחשבה עצמה.
גם כיום, אנשים ממדינות ומתרבויות שונות נפגשים מול לוח השחמט — בפארקים, בבתי קפה ובאליפויות עולם. שחמט נותר זירה של רצון, סבלנות ותבונה, שבה כל שחקן יכול לחוות את יופיו של השילוב בין טקטיקה לדמיון.
על אף שצורות בידור חדשות נולדות מדי יום, שחמט שומר על קסמו מדור לדור. המשחק העתיק הזה, המחבר בין ספורט, מדע ואמנות, ממשיך לחיות. הדרך הטובה ביותר להבין אותו — פשוט לשבת מול הלוח. במאמר הבא נסקור את כללי היסוד והעקרונות של שחמט, כדי שכל קורא יוכל לעשות את צעדיו הראשונים בעולם המרתק הזה.