שש בש — הוא אחד המשחקים השולחניים העתיקים בעולם, וההיסטוריה שלו משתרעת על פני אלפי שנים. במשחק זה משתלבים בצורה מרתקת הפשטות של הכללים עם עומק האפשרויות האסטרטגיות, מה שאִפשר לו לשרוד לאורך הדורות ולזכות בפופולריות במדינות רבות בעולם. שש בש מתבלט מבין משחקי ההיגיון האחרים בזכות האיזון הנדיר שבין המקריות, הנובעת מהטלת הקוביות, לבין המיומנות, הדורשת חישוב וחשיבה טקטית. בזכות זאת, המשחק תפס מקום מיוחד בתרבויות שונות — מחצרות המלכים הפרסיים ועד בתי הקפה המודרניים — ונחשב בצדק לאחת מצורות הבידור המתוחכמות והאינטלקטואליות ביותר.
היסטוריה של שש בש
שורשי המשחק הקדומים ביותר
ממצאים ארכאולוגיים מראים כי קודמיו של שש בש התקיימו כבר בעת העתיקה. באיראן (פרס הקדומה) נמצאו ערכות משחק בנות כ־5000 שנה — לוחות עם גומות וקוביות משחק — המשתייכות לתרבות הארכאולוגית של ג'ירופט. אחת הגרסאות הקדומות ביותר של המשחק נחשבת ל־Royal Game of Ur (המשחק המלכותי של אור), שהיה נפוץ במסופוטמיה סביב שנת 2600 לפנה״ס. כמו שש בש, גם הוא היה תחרות ששילבה מזל ומיומנות באמצעות אבני משחק וקוביות.
מקורות כתובים מן העת העתיקה מזכירים את המשחק הרומי Latrunculi, שהיה תחרות אסטרטגית עם אבני משחק, וכן את המשחק הביזנטי המאוחר יותר Tabula, שכלל לוח עם 24 נקודות ו־15 אבנים לכל שחקן. כבר אז מטרת המשחק Tabula הייתה להזיז את האבנים על הלוח במהירות האפשרית ולהסירן לפני היריב — עיקרון הקרוב מאוד לשש בש המודרני.
האגדה הפרסית על יצירת שש בש
הגרסה הקרובה ביותר לשש בש המודרני הופיעה בפרס בתקופת האימפריה הסאסאנית (המאה השלישית עד השישית לספירה). שמה הפרסי של המשחק — Nard (נרד) — הוא קיצור של Nardshir, שפירושו «משחקו של ארדשיר האמיץ». לפי האגדה, הווזיר בוזורגמֶהר (بزرگمهر) המציא את המשחק בחצר המלך ח'וסרו הראשון אנושירוון (خسرو انوشیروان). לפי המסורת, בוזורגמֶהר יצר את המשחק החדש בתגובה לשחמט ההודי, כדי להוכיח את עליונותה האינטלקטואלית של פרס.
בפואמה האפית «שאהנאמה» (شاهنامه) מאת המשורר הפרסי פירדוסי (فردوسی) מסופר הסיפור בצבעוניות רבה, תוך קישור הופעת המשחק לשמו של הווזיר החכם. אף שאין ראיות היסטוריות לממציא ספציפי, האגדה עצמה מעידה על מקורו הפרסי של שש בש ועל חשיבותו בחצרות המלכים הפרסיים.
התפשטות המשחק במזרח והיווצרות שש בש הארוך והקצר
מן פרס התפשט שש בש ברחבי המזרח התיכון, אסיה התיכונה ומעבר לכך. כבר במאות השביעית והשמינית נזכר המשחק במקורות ערביים בשם «תַחְת-נַרד». דרך ההשפעה הערבית, שהגיעה עד סיציליה, התפשט המשחק לצפון אפריקה ולחצי האי האיברי: סבורים כי באירופה הופיע לראשונה במאה העשירית בשם Tables (— «הלוחות»).
המשחק היה מוכר גם בסין: מקורות היסטוריים מזכירים משחק בשם shuang-lu (雙陸) — הדומה לשש בש — שלפי המסורת הומצא בהודו המערבית והובא לסין בתקופת שושלת וֵיי (220–265 לספירה). עד המאות החמישית–השישית לספירה נפוץ ה־shuang-lu והפך לצורת בידור פופולרית. ביפן הופיע משחק דומה בשם sugoroku (双六), שהיה כה אהוב עד שהקיסרית ג'יטו (持統天皇) הוציאה בשנת 689 צו האוסר עליו בשל ההימורים המרובים של הציבור. עובדות אלה מלמדות כי כבר בימי הביניים היו לשש בש גרסאות מקומיות רבות ושמות מגוונים.
שש בש באירופה של ימי הביניים
באירופה היו משחקים הדומים לשש בש מוכרים בשם Tables. האזכור הכתוב הראשון של המשחק מופיע בכתב יד אנגלו־סקסי משנת 1025 (Codex Exoniensis), שבו נאמר: «שני אנשים יושבים לשחק Tables...». במאה האחת־עשרה הופיעו משחקים דומים בצרפת בשם Trictrac וזכו במהרה לפופולריות בקרב האצולה וחובבי ההימורים.
המלך הצרפתי לואי התשיעי (Louis IX) הוציא בשנת 1254 צו האוסר על אנשי חצרו לשחק במשחקי מזל, לרבות Tables. על אף האיסורים, המשחק המשיך להתפשט: בגרמניה האזכורים הראשונים מתוארכים למאה השתים־עשרה, ובאיסלנד למאה השלוש־עשרה. בספרד הקדיש המלך אלפונסו העשירי החכם (Alfonso X de Castilla) בשנת 1283 פרק מספרו המפורסם «Libro de los Juegos» (ספר המשחקים) למשחק Tables (Todas Tablas), ותיאר בו את כללי המשחק בפירוט.
עד המאה השש־עשרה הפכו משחקי קוביות שולחניים לחלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים ברחבי אירופה. עם זאת, לא היו חוקים אחידים: לכל מדינה ואזור הייתה גרסה משלה. בצרפת שיחקו Trictrac, באיטליה — Tavole Reale, בספרד — Tablas Reales, ובגרמניה — Puff. באנגליה השתמשו במשך זמן רב בשם הכללי Tables, ורק בראשית המאה השבע־עשרה הופיעה המילה «Backgammon». האטימולוגיה של המונח אינה ודאית: לפי דעה אחת, היא נובעת מהמילים האנגליות העתיקות back («חזרה») ו־gamen («משחק»), המשקפות את מהות המשחק — החזרת האבנים לבית; ולפי דעה אחרת, מהמילים הוולשיות bach («קטן») ו־cammaun («קרב»). כך התקבע המונח לציון גרסה «קצרה» של המשחק, שבה ניתן להכות באבנים.
היווצרות שש בש ארוך וקצר
ברוסיה של ימי הביניים ובמדינות הסמוכות היה המשחק מוכר בשם הפרסי Nard. דרך הקווקז ואסיה התיכונה הגיע שש בש לגאורגיה (שבה מהמאה השבע־עשרה נקרא nardii), ובהמשך לעמי הקַלמיקים ולאחרים לאורך נהר הוולגה ובסיביר. ברוסיה ובמדינות ברית המועצות לשעבר זכה שש בש לתפוצה רחבה במאה העשרים והפך למשחק שולחני מסורתי, פופולרי במיוחד בחצרות הערים ובאתרי הנופש. עם הזמן התפתחו שתי גרסאות עיקריות: שש בש ארוך ושש בש קצר.
שש בש הארוך הוא גרסה עתיקה יותר, הקרובה למשחק הפרסי הקדום Nard. במשחק זה כל האבנים מתחילות מאותה נקודה («ראש») ונעות באותו כיוון לשני השחקנים; האבנים המוכות אינן מוצאות מהלוח — נקודה שתפסה אבן אחת הופכת לסגורה בפני היריב. גרסה זו פופולרית במזרח ובמדינות ברית המועצות לשעבר ונחשבת לעיתים לגרסה הקלאסית של שש בש.
לעומת זאת, שש בש הקצר הוא הגרסה המערבית, שבה פריסת האבנים ההתחלתית מפוזרת על פני הלוח, מהלכי השחקנים מנוגדים זה לזה (במסלולים הפוכים), וניתן «להכות» באבנים ולהניחן על הבר (הפס האמצעי של הלוח). שש בש הקצר התפשט באירופה החל מהמאה השש־עשרה, ועד למאות השבע־עשרה–השמונה־עשרה כבר היה מוכר גם באמריקה. לשתי הגרסאות בסיס משותף אך דגשים טקטיים שונים, והן התפתחו במקביל לאורך ההיסטוריה.
התפתחות המשחק בעת החדשה
במאה השבע־עשרה באנגליה עבר המשחק Tables שינויים והפך למעשה לשש בש הקצר. האזכור המוקדם ביותר של המונח «Backgammon» מתוארך לשנת 1635 . השחקנים האנגלים הבחינו בין הגרסה החדשה לגרסה הישנה יותר, שנקראה Irish (שש בש האירי), שנחשבה לרצינית יותר, אך עם הזמן דחק שש בש הקצר את קודמו. בשנת 1743 פורסם בלונדון החיבור המפורט הראשון שתיאר את חוקי המשחק והאסטרטגיות — «A Short Treatise on the Game of Back-Gammon» (אדמונד הויל, 1753, «מאמר קצר על משחק שש בש»), שבו הוגדרו הכללים העיקריים של שש בש הקצר באותה תקופה. מעניין כי במאה השמונה־עשרה הפך המשחק לפופולרי גם בקרב אנשי דת, על אף גינוי ממושך של משחקי מזל מצד הכנסייה.
עד המאה התשע־עשרה קיבלו חוקי שש בש הקצר כמעט את צורתם המודרנית. באמצע המאה נעשה שימוש נרחב בבר (הפס האמצעי) עבור אבנים מוכות, והניצחון במשחק יכול היה להעניק נקודה אחת, שתיים או שלוש: ניצחון רגיל — כאשר השחקן מסיר ראשון את כל אבניו; Gammon — ניצחון כפול, אם המנצח הסיר את כל אבניו והיריב לא הסיר אף אחת; ו־Backgammon — ניצחון משולש, כאשר המנצח הסיר את כל אבניו, אך ליריב לא הוסרה אף אבן ולפחות אחת נותרה על הבר או בבית המנצח. שיטת ניקוד זו הפכה לבסיס לחוקי שש בש הקצר המודרניים.
השינויים האחרונים — קוביית ההכפלה והתחייה המחודשת של העניין במשחק
החידוש הגדול ביותר במאה ה־20 היה הופעתה של קוביית ההכפלה. בשנות ה־20 של המאה הקודמת, במועדוני משחקים בניו יורק, הומצאה קובייה מיוחדת בשם Doubling Cube, שעל פאותיה סומנו המספרים 2, 4, 8, 16, 32 ו־64, שאיפשרה להעלות את ההימור במהלך המשחק. הקובייה הזו הפכה את המשחק למורכב יותר, כשנוסף בו אלמנט של הערכת סיכון: השחקן נדרש לא רק להזיז את האבנים במיומנות, אלא גם לדעת לזהות את הרגע הנכון להציע הכפלת הימור בהתאם לסיכויי הניצחון.
עם הופעת קוביית ההכפלה, שש בש הפך למשחק אינטלקטואלי ומלא מתח ברמה חדשה, מה שתרם לפופולריות שלו בקרב האליטה. בשנות ה־60 של המאה ה־20 הגיע העניין במשחק לשיא של ממש בארצות הברית ובאירופה. תפקיד חשוב בהתחדשות הזו מילא הנסיך אלכסיס אובולנסקי (Alexis Obolensky) — צאצא של אצילים רוסים שהתיישב באמריקה, ונודע כ«אבי שש בש המודרני». בשנת 1963 הוא ייסד את האיגוד הבין־לאומי לשש בש, ניסח כללים רשמיים אחידים וארגן את התחרויות הגדולות הראשונות. כבר בשנת 1964 נערכה בניו יורק תחרות בין־לאומית בהשתתפות מפורסמים רבים, ובשנת 1967 נערכה בלאס וגאס אליפות העולם הראשונה בשש בש.
המשחק הפך במהירות לאופנתי: שש בש שוחק במועדונים פרטיים, באוניברסיטאות ובאירועים חברתיים. נערכו טורנירים בחסות חברות גדולות, הופיעו אלופים מפורסמים ומחברי ספרי אסטרטגיה, דבר שחיזק את מעמדו של שש בש כבידור אינטלקטואלי יוקרתי.
עד סוף המאה ה־20 המשיך שש בש לשמור על פופולריות במדינות רבות. בכמה ממדינות מזרח הים התיכון נחשב שש בש עד היום למשחק לאומי: ביוון, בטורקיה, בלבנון, בקפריסין ובישראל הוא מושרש עמוק בתרבות העממית. בבריטניה ובארצות הברית הוקמו איגודים לאומיים לשש בש, שמקיימים באופן קבוע אליפויות וליגות.
מאז תחילת שנות ה־90 נכנס שש בש לעידן הדיגיטלי: פותחו תוכנות למשחק מול המחשב ולניתוח מהלכים, ועם התפתחות האינטרנט — התאפשר לשחק אונליין מול יריבים מכל רחבי העולם. כך הצליח המשחק, שמקורו בעת העתיקה, להתאים את עצמו לתקופות חדשות ולטכנולוגיות מתקדמות מבלי לאבד את קסמו האינטלקטואלי.
עובדות מעניינות על שש בש
- משחקים מלכותיים ומתנות דיפלומטיות. שש בש נחשב מאז ומתמיד למשחק של אצילים ולעיתים קרובות היה חלק ממתנות דיפלומטיות. בשנות ה־40 של המאה ה־18 העניק הסולטאן העות’מאני מחמוד הראשון (محمود) למלך צרפת לואי החמישה עשר (Louis XV) ערכת שש בש מפוארת מעץ משובץ אם הפנינה — סמל לעידון ולחוכמה. לוחות כאלה, המקושטים בזהב, בשנהב או בשריון צב, נשמרו באוספים מלכותיים כסמל למעמד גבוה. ערכות מהמאה ה־18 מוערכות כיום בעשרות אלפי דולרים במכירות פומביות, במיוחד אם השתייכו לדמויות היסטוריות מפורסמות.
- איסורים ותחכום השחקנים. במהלך ההיסטוריה הארוכה של שש בש נאסר המשחק פעמים רבות בשל קשרו להימורים. בשנת 1254 אסר מלך צרפת לואי התשיעי את המשחק בארמון, ובאנגליה בשנת 1526 כינה הקרדינל תומאס וולסי (Thomas Wolsey) את שש בש «המצאת השטן» והורה לשרוף את כל לוחות המשחק. אולם בעלי מלאכה נבונים מצאו פתרון: במאה ה־16 באנגליה החלו לייצר לוחות שש בש מתקפלים בצורת ספר. מבחוץ הם נראו כספר על מדף, אך מבפנים הכילו את לוח המשחק, האבנים והקוביות. כך יכלו האצילים לשחק בסתר — פתחו את «הספר» למשחק וסגרו אותו במהירות כאשר נשקפה סכנת גילוי. כיום ערכות כאלה נחשבות פריטי אספנות נדירים ויקרי ערך.
- שש בש באמנות ובתרבות הפופולרית. בזכות הפופולריות שלו הופיע שש בש פעמים רבות באמנות ובספרות. לדוגמה, הצייר ההולנדי יאן סטין (Jan Steen, 1626–1679) צייר איכרים משחקים שש בש ביצירתו «The Game of Tric-Trac», כשהוא מתאר את המתח הדרמטי של הסצנה. במוזיאון ההרמיטאז’ מוצגת יצירה נוספת של סטין שבה אחד השחקנים הופך את הלוח — כנראה בעקבות הפסד. בשלב מאוחר יותר הופיע שש בש גם בקולנוע: בסרט ג’יימס בונד «Octopussy» (1983) הגיבור משחק שש בש עם קוביות, מה שמדגיש את אווירת הסיכון והעימות הפסיכולוגי. בספרות ובשירה המזרחית מייצגת לעיתים קרובות המשחק את תהפוכות הגורל ואת החוכמה שבקבלת המקריות.
- שיאים והישגים. כיום מתקיימות תחרויות בין־לאומיות בשש בש, בהן מתחרים מיטב השחקנים בעולם. מאז שנות ה־70 מתקיימת מדי שנה אליפות העולם בשש בש — תחילה בלאס וגאס ובהמשך במונטה קרלו — והיא מושכת שחקנים מקצועיים מכל רחבי העולם. ישנם גם שיאים הקשורים למשך המשחקים: בשנת 2018 באזרבייג’ן קבע רוסטם בילאלוב (Rustam Bilalov) שיא גינס במשחק שש בש הארוך ביותר, שנמשך 25 שעות ו־41 דקות. עובדה מעניינת נוספת — המספר המזערי של הטלות קובייה הדרוש לסיום משחק הוא 16 מהלכים, תרחיש תיאורטי שחושב על ידי מתמטיקאים.
במהלך מאות השנים הפך שש בש לחלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של עמים רבים. נולד בפרס העתיקה, שרד תקופות של איסורים והתחדשות, כבש את המזרח והמערב ושמר על קסמו עד ימינו. ההיסטוריה של שש בש היא סיפורו של הבידור האנושי, שבו נשזרים רוח התחרות וההגות — מן החכמים שבחצרות המלכים ועד לפונדקים של ימי הביניים ולסלונים האלגנטיים של המאה ה־20. כיום שש בש ממשיך לאחד אנשים מדורות ותרבויות שונות, ומציע שילוב נדיר של מזל וחישוב. הבנת הדרך שעבר המשחק מגלה את ערכו הייחודי — כתופעה תרבותית וכאימון מחשבתי.
לאחר שהכרתם את ההיסטוריה העשירה של שש בש, תרצו ודאי לנסות את כישוריכם על הלוח. בחלק הבא נסקור את חוקי המשחק האגדי הזה — מהגרסה הקצרה (המודרנית) ועד לגרסה המזרחית הארוכה — ונשתף עצות מעשיות. התעמקו באווירה של חוכמה והתרגשות שש בש מציע, וגלו עולם של קרבות לוגיים ומסורות עתיקות.